הילד והאור בקצה השדה

בכפר קטן מוקף הרים ירוקים ונחל זורם, חי ילד בשם דניאל. דניאל היה שקט ועצוב רוב הזמן. הוא לא נהג לשחק עם הילדים בשכונה, לא חייך בבוקר כשהשמש זרחה, וגם כשהציפורים צייצו, ליבו נותר כבד.

אמא שלו תמיד אמרה לו: "דניאל, מה מעיק עליך? למה אינך משחק כמו כולם?" אבל דניאל רק משך בכתפיו. הוא הרגיש שאף אחד לא מבין אותו.

יום אחד, כשישב לבד על המדרגות מחוץ לביתם, הבחין באור קטן ומסקרן בקצה השדה שמאחורי הבית. האור היה חם ונוצץ, כאילו קרא לו להתקרב. סקרן, קם דניאל והתחיל ללכת לעברו. ככל שהתקרב, האור הלך וגדל, אבל משהו היה שונה – האור לא היה רק זוהר, הוא היה מלא צלילים רכים ומנגינה נעימה.

דניאל צעד עד שהגיע לעץ עבות גדול, ובמרכזו ראה חור קטן שבו שכן האור. הוא הציץ פנימה ולפתע שמע קול עדין:
"שלום, דניאל."

הילד נרתע לרגע, "מי זה? איך אתה יודע את שמי?"

"אני האור שלך," אמר הקול. "אני כאן מאז שנולדת. אני אור מיוחד ששייך רק לך."

"אם אתה שלי," אמר דניאל, "למה אני לא מרגיש שמח? למה אני תמיד כל כך עצוב?"

האור השתנה לצורת דמות קטנה ומבהיקה ואמר: "דניאל, לפעמים אנחנו שוכחים להסתכל על הדברים היפים סביבנו. הלב שלך סגור בגלל הכאב שלך, אבל אני כאן כדי להזכיר לך – יש לך אור בפנים. הוא רק מחכה שתשתמש בו."

דניאל הביט בו בפליאה, "אבל איך?"

"נסה להאיר אחרים," ענה האור. "כשתגרום למישהו לחייך, הלב שלך יתחמם."

למחרת, כשהשמש זרחה, דניאל יצא לרחוב. הוא ראה ילדה קטנה שנפלה עם האופניים שלה, ניגש לעזור לה ואמר, "אל תדאגי, זה בסדר." הילדה חייכה אליו ואמרה, "תודה רבה!"

לרגע, דניאל הרגיש משהו מוזר – כאילו חלק קטן מהלב שלו נדלק. באותו יום הוא עזר גם לשכן להביא את הקניות, סיפר בדיחה לילד אחר בגן המשחקים, ולבסוף, כשהגיע הביתה, חיבק את אמא שלו חזק ואמר, "אני אוהב אותך, אמא."

הלילה, כששכב במיטתו, הרגיש דניאל את האור בפנים, מאיר וממלא את לבו. מאז אותו יום, הוא הבין שהדרך להרגיש שמחה היא לחלוק את האור שבתוכו עם אחרים.

וכך, הילד העצוב הפך לילד שמאיר לאחרים, ולאט-לאט גילה שגם הוא עצמו יכול להיות מאושר.